מהו שיעור הפיצוי שהטיל בית המשפט על אישה שהשמיצה לשווא את גרושה?

מקרה שהיה, כך היה – בני זוג נישאו והתגרשו. בני הזוג היו נשואים במשך 27 שנים, שבמהלכן הולידו מספר ילדים. בשנת 2014 הם נפרדו ואז החלו סכסוכים משפטיים, שביניהם – סכסוך על משמורת הילדים. באופן חריג, בית המשפט התיר לחלק מן הילדים לשהות במשמורת של האם ולחלק מהילדים לשהות במשמורת של האב.יום אחד, כאשר חלק מילדיהם של בני הזוג היו אמורים לשהות עם האב בחופשה משפחתית של שבוע, גילתה לפתע האישה, כי לפי הסכם הגירושין שנחתם, הילדים צריכים לשהות עם האב במשך שלושה ימים בלבד. היא פנתה לאב ודרשה שיחזרו מהחופשה. האב סבר, במידה רבה של צדק, שלא יהיה זה אחראי לשלוח את הילדים באוטובוס או במונית, כבקשת האישה.הילדים חזרו, אך כאשר הגיעו עם האב לבית האם, היא לא הייתה בבית – כך טען האב. האם, מנגד, פנתה למשטרה וטענה כי האב חטף את הילדים. עוד טענה במשטרה, כי האב מתכוון להבריח את הילדים ואף ציינה שלאב יש "רקע אלים מאוד" ולכן היא חוששת לחייהם של הילדים.שוטרים הגיעו לבית האב, בנוכחות האישה. האב ביקש שהאישה תצא מהבית ובשלב מסוים הוא נעצר על ידי השוטרים. האב טען כי ביקש שהאישה תצא מביתו, בשל העובדה שחיטטה בחפציו.

התביעה:

האב הגיש תביעה בשל קיומה של עוולת לשון הרע, נגד האישה. כל זאת – בטענה שלפיה התלונות שהגישה בגין חטיפת הילדים, היו תלונות שווא. כמו כן, טען לתחולתה של עוולת הרשלנות, בכך שהסיגה גבול ומסרה ידיעות כוזבות נגדו, בניגוד להוראות הדין. בית המשפט שדן בתובענה היה בית משפט לענייני משפחה בירושלים. מדובר בתמ"ש (י-ם) 11/14 האב נ' האם (פורסם בנבו).

טענת האם:

האם טענה כי לא אחת, האב לקח את ילדיהם ללא רשותה וכן בניגוד להסכם הגירושין. מעבר לכך, טענה כי יש לדחות את התובענה. כמו כן טענה האישה, כי בעת ששהתה בביתו, האב ניסה לתקוף אותה "באגרופים".

הוראות הדין:

חשוב לציין, כי הגשת תלונת שווא במשטרת ישראל, מהווה עוולה נזיקית, בדמות "לשון הרע". חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע כי לשון הרע הוא פרסום של דבר מה שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, משלח ידו, או פרסום של דבר מה שעשוי לפגוע באדם על רקע גזע, מין, דת ועוד. אדם אשר נתבע בגין אמירת לשון הרע, יכול "להימלט" מן התובענה, במידה והוא אכן מוכיח שהיה אמת בדברים שפרסם, או שעשה אותם בתום לב. עם זאת, חשוב לשים לב שהתביעה הזו התבססה על עוולת הרשלנות, שמתייחסת למקרים שבהם אדם סביר סוטה מסטנדרט הזהירות המצופה ממנו.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט, קיבל את גרסת האב. בין היתר, קבע כי גרסת האישה במשטרה אינה נכונה וכוללת עובדות שאין להן אחיזה במציאות. כמו כן, בית המשפט קבע כי תלונתה בגין חטיפת ילדים, הייתה חפוזה ולא התבססה על שום ראיה סבירה. כך נפסק:"הנתבעת טענה לפני המשטרה והמשיכה לעשות כן לפני, שהתובע חטף את הקטינים בעבר. עם זאת, לא הונחה לפני ולו ראשית ראיה לכך שהתובע עשה זאת. התובע טען שהנתבעת התלוננה נגדו 3 פעמים בגין טענה דומה של חטיפת קטינים והתיקים נסגרו. הנתבעת לא הכחישה את הטענה. עם זאת, היא המשיכה להתעלם מהעדר הראיה לחטיפת הקטינים ושבה והעלתה את הטענה שוב ושוב. אין גם אמת בטענת הנתבעת כאילו הילדים מפחדים מהתובע. הנתבעת טענה ש"מאז אותו מקרה ילדיי נתקפים בחרדות של חטיפה נוספת על ידי אביהם ולעיתים כאשר עובר רכב אשר דומה לרכב של (האב) הם נצמדים אליי בפחד נוראי". ואולם, בחוות דעתו של המומחה נקבע באופן נחרץ שלא כך היא והילדים אוהבים את התובע וקשורים אליו בקשר אמיץ". (פסקאות 47-46).

מהו שיעור הפיצוי שהטיל בית המשפט לחובת האישה?

כאמור, בית המשפט דחה את גרסת האישה. לאחר שנקבעה אחריות האישה בנזיקין, היה על בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי הולם. בית המשפט מצא כי יש להטיל פיצוי, בשים לב לאמור להלן: "משהוכח שהתלונה שהגישה הנתבעת למשטרה, הינה תלונת שווא, שנמסרה בזדון ומשהוכח שבעקבות תלונה זו הוזעקה המשטרה לביתו, שלא לצורך וכתוצאה מכך שלוות חייו וחירותו נשללו למשך כל מהלך האירוע – די בכך כדי להקים לתובע עילת פיצוי נזיקי". בית המשפט חייב את האישה לשאת בפיצויים בסך 20,000 ₪ לטובת הבעל וכן בהוצאות משפט בשיעור של 10,000 ₪.