אימוץ ילדים
התייעצו עם צוות עורכי דין ותיקים ומנוסים בתחום!
לשיחת ייעוץ ראשונית השאירו פרטים
ונחזור אליכם בהקדם
דיני האימוץ מגלמים גם ענייני פרוצדורה, אך בעיקר דינים שהם ברומו של העולם, בשל עיסוקם הרגיש. אין ספק כי במסגרת תחום דיני המשפחה, דיני אימוץ ילדים הם מהתחומים המורכבים, הרגישים ובוודאי שגם המספקים ביותר.
מיד ייאמר, כי דיני אימוץ ילדים עוסקים בנושא אחד בלבד: באופן שבו ילד שהוכרז כקטין בר אימוץ, עובר ממשפחתו הביולוגית למשפחה מאמצת, בין אם בתחומי מדינת ישראל ובין אם מדובר באימוץ בין ארצי וכל זאת – בניצוחו ובפיקוחו של בית המשפט לענייני משפחה.
תחום האימוץ מעלה שאלות רבות מתחום המשפט, כמו – כיצד מאמצים בישראל, לרבות כיצד נערך אימוץ ילדים יתומים בישראל ומה הדין לגבי אם המבקשת לשלוח את ילדיה לאימוץ, מהו אימוץ בין ארצי ועוד שאלות רבות, אשר כולן יידונו במסגרת המאמר שלהלן, אשר בו נבקש לפרוס יריעה רחבה ככל הניתן על תחום האימוץ.
המאמר שלהלן חובר לנוחיותכן\ם הגולשים והגולשות. אין במאמר כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי פרטני. לשם כך אפשר לפנות למשרדנו לצורך תיאום פגישת ייעוץ.
איזה חוק עוסק בתחום אימוץ ילדים בישראל?
במדינת ישראל קיים חוק אחד העוסק בתחום האימוץ. חוק זה נקרא חוק אימוץ ילדים, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק האימוץ"). בהתאם לחוק האימוץ, עיקרון יסוד מוגדר בסעיף 1 לחוק זה. בין היתר, סעיף זה קובע כי אימוץ במדינת ישראל ייעשה רק בהתאם לצו הניתן על ידי בית המשפט וזאת לבקשת הורה המבקש לאמץ ילד אחר, או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, המבקש להכריז על ילד מסוים בתור "בר אימוץ".
עיקרון יסוד נוסף בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק האימוץ, הוא כי בית המשפט לעולם ישקול את טובת הילד, במסגרת מתן צו אימוץ. לשם המחשת הדברים, נציג את הציטוט המלא של הוראת החוק – "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות; ככל שהמאומץ מסוגל להבין בדבר, יובאו בחשבון גם רצונו ודעתו לגבי אותו עניין".
עיקרון יסוד נוסף בהתאם לחוק האימוץ, הוא כי אימוץ יכול להיעשות רק בקטין שטרם מלאו לו 18 שנים. שכן בהתאם לחוק הישראלי, אדם שמלאו לו 18 כבר אינו קטין אלא בגיר הכשיר באופן מלא לזכויות וחובות.
איזה בית משפט מוסמך לעסוק בתחום האימוץ?
ענייני אימוץ מוסדרים בחוק האימוץ, כאשר הערכאה המשפטית המוסמכת באופן בלעדי לעסוק בעניינים מכוחו של חוק האימוץ, היא בית המשפט לענייני משפחה. כך קובע סעיף 1(6)(ח) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. בהתאם לחוק האימוץ, על החלטות בית המשפט לענייני משפחה אפשר לערער לבית המשפט המחוזי. על החלטות בית המשפט המחוזי בנדון, אפשר לערער לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון.
מספר עקרונות בתחום דיני האימוץ
בחלק הקודם הצגנו שני עקרונות יסוד בסיסיים בהתאם לחוק האימוץ. בחלק שלהלן נסקור בהרחבה את עיקר העקרונות בתחום האימוץ. כל זאת, כדי לפרוס יריעה רחבה ככל הניתן על דיני האימוץ בארץ:
עיקרון 1
העיקרון היסודי בתחום האימוץ, שאותו הזכרנו לעיל, הוא עיקרון טובת המאומץ. זהו העיקרון הבסיסי אשר רק בהתקיימו ולאורו יורה בית המשפט על מתן צו אימוץ. אין ספק שהוצאת קטין מביתו והעברתו למוסד או משפחה אחרת, היא פעולה חריגה מאוד, אשר מערבת שיקולים רבים ולא בהכרח משפטיים, אלא אישיים ורגשיים.
לכן, על בית המשפט לקחת בחשבון את הפגיעה האפשרות בקטין והיכן ייטב לקטין בהמשך חייו. כך יפים דבריו של בית המשפט העליון, לשם המחשה, בכל הנוגע לטובת הקטין במסגרת הליכי אימוץ: "המושג 'טובת הקטין' הינו מושג כללי ורחב ובתי המשפט נדרשים מעת לעת לצקת בו תוכן ולעצב קריטריונים לצורך יישומו במקרה הקונקרטי העומד לדיון […] בבואו ליישם […] על המקרה הספציפי שבפניו, מוטלת על בית המשפט בכל פעם מחדש מלאכה הקשה כקריעת ים סוף… אכן, כל מקרה ומקרה מקפל סיפור חיים משלו ובכל מקרה ומקרה נפרשת בפני בית המשפט מערכת יחסים שהיא ייחודית לבעלי הדין הניצבים בפניו … ההכרעה בשאלה מהי 'טובת הקטין' במקרה הקונקרטי מחייבת בחינה של עניינים עדינים ומורכבים הנוגעים לנפש האדם" (בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (2005), מצוטט במסגרת בע"מ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה, בפסקה מ"ד בפסק דינו של השופט רובינשטיין).
מסקנתנו מן האמור, היא כי טובת הילד (שהוא הקטין) משתנה ממקרה למקרה ותפקידו של בית המשפט לצקת במונח זה תוכן, בהתאם לנסיבות החיים והעניין המובא בפניו.
עיקרון 2
עיקרון נוסף המתייחס לדיני האימוץ, הוא עיקרון אי המרת הדת. כלומר, בהתאם לסעיף 5 לחוק האימוץ, לא ניתן לבצע אימוץ בקטין לטובת משפחה שאינה בת דתו של אותו קטין. דהיינו, אם הקטין נולד כיהודי, אזי לא ניתן להעבירו למשפחה מאמצת בת הדת הנוצרית או המוסלמית וכך גם להיפך. כלומר, על פי עיקרון אי המרת הדת, דתו של הקטין נשמרת במסגרת הליך האימוץ ואין לפגוע בה.
עיקרון 3
עיקרון נוסף וחשוב בתחום האימוץ, מתייחס לכללי הכשרות המחייבים את ההורים המאמצים. כלומר, סעיף 3 לחוק האימוץ קובע כי אימוץ יכול להיעשות רק על ידי בעל ואישה, כלומר – גבר ואישה. יחד עם זאת, לבית המשפט יש סמכות להורות על סטייה מן הכלל בנסיבות מיוחדות. לדוגמא, סעיף 3(1) לחוק האימוץ קובע כי בית המשפט יכול לאפשר לבן זוג של הורה, לאמץ את ילדו. כך גם בהתאם לסעיף 3(2) לחוק האימוץ, שקובע כי בית המשפט מוסמך להורות על מתן צו אימוץ לטובת קרוב משפחה של קטין שהוריו נפטרו. לדוגמא, לטובת דודיו או סביו וכו'.
עיקרון 4
עיקרון נוסף בתחום האימוץ, הוא עיקרון תקופת המבחן. כלומר, בהתאם לחוק האימוץ, בית המשפט לא יורה על מתן צו אימוץ, אלא כאשר נוכח לדעת שהקטין שהה בתקופת מבחן בקרב הוריו המאמצים, דהיינו – ההורים המבקשים לאמצו. תכליתה של תקופת המבחן היא לאפשר לקטין להתרגל ולהשתלב (ובין היתר – לבחון את השתלבותו, אם בכלל) בקרב המשפחה המאמצת, אשר לעיתים גם לה יש ילדים משלה.
לרוב, תקופת מבחן זו צפויה להימשך למשך חצי שנה ואף יותר, בהתאם לצורך והנסיבות. תכליתו של עיקרון תקופת המבחן, הוא יישום של בסיס דיני האימוץ, כלומר – התנהלות רגישה ובחינה זהירה של טובת הילד. לצערנו, יכולה להיווצר סיטואציה שבה משפחתו המאמצת של הקטין והקטין עצמו לא יתאימו זה לזה. לכן, ענייני אימוץ נעשים מראש בצעדים קטנים וזהירים. תקופת המבחן הקבועה בחוק היא למעשה יישום של אותה רגישות נדרשת במסגרת הליכי אימוץ.
עיקרון 5
עיקרון יסודי וחשוב בהתאם לחוק האימוץ, נוגע לגילו של ההורה המאמץ. בהתאם לסעיף 4 לחוק האימוץ, על ההורה המאמץ להיות גדול מהילד המאומץ לפחות ב-18 שנים. יחד עם זאת, לבית המשפט יש סמכות לחרוג מן הכלל הזה, במקרה שבו מתבקש אימוץ על ידי בן זוג של הורה ביולוגי של קטין.
עיקרון 6
עיקרון נוסף וחשוב של חוק האימוץ, הוא עיקרון הסכמת המאומץ ושמיעת טיעוניו. בעבר, היחס של המשפט לילדים היה פורמאלי ואדיש. התפיסה הייתה שקטינים לא בהכרח מבינים משמעויות משפטיות של הליכים מסוימים ולכן אין לתת משקל או התייחסות לעמדתם. אך החברה השתנתה וכך גם החוקים והגישה הכללית הנוגעת ליחס לילדים. כיום, הזכות של ילדים להביע עמדה בפני בית המשפט, כל שכן במסגרת הליכי אימוץ, היא עניין מקובל, במגבלות מסוימות.
מן הכלל אל הפרט – סעיף 7 לחוק האימוץ קובע כי אם גילו של קטין המוכרז כבר אימוץ, גבוה מ-9 שנים, אזי על בית המשפט לשמוע את עמדת הקטין לפני הוצאת צו אימוץ בעניינו. במידה ומדובר בקטין שטרם מלאו לו 9, אך קיימת התרשמות של עובד סוציאלי ושל בית המשפט כי מדובר בקטין נבון אשר מבין את המשמעויות ואת ההליכים בעניינו, אזי לבית המשפט יש שיקול דעת, לאפשר לקטין להביע את עמדתו. כאמור, הגישה הזו עולה בקנה אחד עם התפיסה החברתית הרווחת, שלפיה ילדים זכאים לחובות וזכויות בתחום המשפט ואין לפסול אותם רק מחמת גילם.
סעיף 7 לחוק האימוץ מגדיר מקרים שבהם בית המשפט יכול לחרוג מהכלל המוזכר לעיל, דהיינו – מלהעניק לקטין זכות להביע עמדה בפני ביהמ"ש. אך סמכותו של בית המשפט לחרוג מן הכלל האמור, יכולה להתקיים רק בהתקיימם של התנאים הבאים – הקטין כלל לא יודע על כך שמתקיימים בעניינו הליכי אימוץ (תנאי זה בעיקר מתייחס לקטינים פעוטים או במקרים של אימוץ תינוקות) וכאשר טובת הקטין מחייבת להימנע מלאפשר לו להביע עמדה בעניינו בפני בית המשפט (למשל, כאשר יש צורך במתן צו אימוץ מהיר בשל חשש לביטחון הקטין ועוד).
סיכום ביניים: תחום האימוץ הוא תחום רגיש מאוד ולכן, בית המשפט נדרש לרגישות רבה וזהירות במסגרת הליכי אימוץ. על כן, קיימים מספר עקרונות יסוד של חוק האימוץ שמגלמים את הצורך ברגישות ובזהירות. אלו כללים שמשתלבים עם הגישה הבסיסית של חוק האימוץ, שלפיו בית המשפט הוא הגורם המנצח והמפקח על הליכים אלו.
כיצד נערך הליך האימוץ?
הכלל בהתאם לחוק האימוץ, הוא שאימוץ יכול להיערך בשתי דרכים. או במקרה שבו הורה ביולוגי מבקש למסור את ילדו לאימוץ מסיבותיו שלו, או במקרה שבו בית המשפט מכריז – בהתאם לבקשה שמוגשת אליו – על קטין בתור "בר אימוץ". נסקור את שתי הדרכים הללו, כדלקמן:
הכרזה על קטין בתור "בר אימוץ":
הסמכות להכריז על קטין בתור בר אימוץ, שמורה רק לבית המשפט לענייני משפחה. סמכותו זו באה לידי ביטוי בהתקיימם של מספר מקרים. המקרה הראשון הוא המקרה המובהק יותר, שבו בית המשפט שולל מהוריו של הקטין את האפוטרופסות שלהם, מחמת היעדר מסוגלות הורית (למשל – כאשר ההורים מכורים לסמים או חולים במחלה שלא מאפשרת להם לגדל את ילדם). מקרה נוסף, הוא במקרה שבו ההורים למעשה נוטשים את ילדם. למשל, כאשר מדובר על אימוץ תינוקות נטושים. כלומר – כאשר לאחר הלידה, האם או שני ההורים מבקשים להעביר את הילד לאימוץ (על כך – נרחיב בהמשך). במידה ובית המשפט מוצא כי יש מקום להורות על כך שהקטין יוכרז בתור בר אימוץ, כך ייעשה. לאחר מכן, תיערכנה פעולות לצורך מציאת משפחת אומנה לקטין, בתקווה שבעתיד תימצא לו מסגרת קבועה, בדמות משפחה מאמצת.
בקשה של הורה למסירת ילד לאימוץ
אפשרות אחרת להעברת ילד לאימוץ, היא כאשר הורה מבקש לעשות כן, בין אם מדובר בהורה יחיד או בין אם מדובר בזוג הורים שמבקשים לשלוח את ילדם לאימוץ בגיל מסוים, או לאחר הלידה. במקרים כאלו, קובע סעיף 8א לחוק האימוץ, כי ההסכמה של ההורה להעביר את הילד לאימוץ, צריכה להיות הסכמה מודעת. כמו כן, במידה וההורה (או ההורים) מבקש למסור את הילד לאימוץ, יש לאפשר לו תקופה של 7 ימים, אשר במסגרתה יוכל לשנות את דעתו. לבית המשפט יש שיקול דעת בנושא והוא יכול לקצר את תקופת ההמתנה במקרים חריגים (למשל – כאשר קיימת סכנה לביטחון התינוק). באשר להסכמה מדעת הנדרשת מהורה, בית המשפט יכול לבטל את ההסכמה הניתנת ולקבוע כי הילד לא יילקח מההורה במקרים שבהם עולה חשד, שהסכמתו ובקשתו של ההורה לשליחת הילד לאימוץ, נובעת מכפייה או פחד מצד שלישי.
במקרה שבו הורה לאחר הלידה מבקש למסור את ילדו לאימוץ, מוטלות מספר חובות על עובד סוציאלי המטפל במקרה. בין היתר, על העובד הסוציאלי למסור להורה מגוון רחב של פרטים לגבי האימוץ. כמו כן עליו להסביר להורה את השלכות האימוץ וכן עליו למסור לו מידע על האפשרות לגדל ילד לבד, על הזכויות והזכאויות המוקנות להורה יחיד ועוד.
כמו כן, על העובד הסוציאלי להסביר בפירוש להורה את משמעות האימוץ במלואו וכן לגבי האפשרות שבעתיד, הילד אשר מבוקש לשלחו לאימוץ, יוכל לעיין בתיק האימוץ. נעיר כי פתיחת תיק אימוץ יכולה להיעשות עם הגיעו של הקטין לגיל 18.
מה הדין כאשר אין קשר עם האב?
שאלה קשה עולה במקרים שבהם מתבקש לשלוח ילד לאימוץ על ידי האם, אך לא ניתן לאתר את האב. הסיטואציה המוכרת במקרים כאלו היא כדלקמן – אם יולדת את בנה הביולוגי בבית החולים ולאחר הלידה, בשל מצוקה אישית או נפשית, היא מבקשת לשלוח את ילדה לאימוץ. בכל אותה עת, האב אינו מודע בכלל לעובדה שהאם ילדה ואין לו כל קשר עמה. שאלה קשה עוד יותר, עולה במקרים שבהם האם מסרבת למסור את פרטי האב, אם מחוסר רצון או חלילה מחשש שתיפגע.
נעיר כי אי מסירת פרטי ההורה השני, היא סוגיה שמלווה את המשפט הישראלי כבר שנים רבות. כך למשל בפרשת תינוק המריבה בתחילת שנות האלפיים, כאשר רק בדיעבד נודע לאב על כך שהאם מסרה לאימוץ את בנה ואף לאחרונה בפרשת תינוק מריבה דומה שבה הנסיבות היו דומות. בשני המקרים, לאחר שבחן בית המשפט העליון את טובת הילד בנסיבות העניין, נקבע כי הילד יישאר אצל משפחתו המאמצת.
אך עדיין עולות השאלות, מה הדין במקרים כאלו ומהי חובתה של ה"מערכת", במקרה שבו אם מבקשת למסור את ילדה לאימוץ, מבלי למסור את פרטי האב?
על כך משיב סעיף 8ג לחוק האימוץ וקובע כי על העובד הסוציאלי מוטלת חובה להסביר בפירוט לאם את הסיבה למסירת פרטי האב. חוק האימוץ גם קובע שעל העובד הסוציאלי לנסות לאתר את האב ולו כדי לוודא שאין מניעה רפואית בעניינו (למשל – בעיה גנטית שצריכה להיות מתועדת לעתיד לבוא). חוק האימוץ מחייב עובד סוציאלי לנסות לאתר את האב ב"אמצעי סביר". כלומר, לבחון במרשם האוכלוסין וכן לנסות לאתרו דרך רשויות הרווחה, או דרך כל מידע אחר, סביר ונגיש. לעומת זאת, חוק האימוץ קובע שבמקרים מסוימים לא ייעשה ניסיון לאתר את האב, למשל – במקרה של גילוי עריות, או ממזרות, או כאשר ההיריון נובע מאונס ועוד. בנוסף, לרוב לא ייעשה ניסיון לאתר את האב, במידה וישנן ראיות המעידות על ידיעתו על ההיריון וחוסר רצונו בקשר עם ילדו.
כאשר ניתן צו אימוץ – מהן ההשלכות?
אין ספק שהחלק המוכר ביותר של תביעת הגירושין, הוא עצם הגירושין בבית הדין הרבני. לרוב, גירושין נערכים בבית הדין הדתי, לא רק לגבי יהודים, אלא גם כאשר מדובר בנוצרים, מוסלמים ודרוזים. זאת, מכיוון שבישראל אין הפרדה בין דת למדינה בכל הנוגע לדיני המשפחה. חוק שיפוט בתי הדין הרבניים ("נישואין וגירושין"), התשי"ג-1953, קובע, כי נישואין וגירושין בין יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה. כפועל יוצא, קיימים בישראל בתי דין רבניים, בהם יושבים דיינים בעלי הכשרה תורנית דתית. בתי דין אלו שופטים בכל הנוגע לענייני גירושין ונישואין על פי הדין הדתי-אישי, כלומר על פי ההלכה היהודית.
בד בבד, בכל הנוגע לבני דתות שונות בישראל (קרי: מוסלמים, נוצרים ודרוזים), חל הדין הדתי-אישי, בהתאם ל"דבר המלך במועצתו" משנת 1922. זהו למעשה הדין המנדטורי-בריטי, שנקבע עוד בטרם הקמת מדינת ישראל והוא תקף עד היום. אותו דין קובע, כי לעדות הדתיות בישראל תהיה סמכות ייחודית לדון בענייני אישות, קרי: נישואין וגירושין.
"דבר המלך במועצתו" התייחס גם ליהודים, אך לאחר הקמת המדינה. בשנת 1953 הסדירה הכנסת את הנושא בחקיקה ספציפית, קרי: חוק בתי הדין הרבניים המוזכר מעלה. בכל הנוגע לבני דתות שונות בישראל, חל עדיין האמור ב"דבר המלך במועצתו". כך שבישראל ישנם גם בתי דין שרעים, השופטים בענייני נישואין וגירושין בין מוסלמים וכן בתי דין נוצרים ודרוזים. באשר לבית הדין הרבני, מעליו קיים בית דין רבני גדול, היושב בירושלים ומשמש בתור ערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים האזוריים.
היות ובישראל אין הפרדה בין דת למדינה, במיוחד לא בענייני מעמד אישי, הרי שהמצב היום הוא – שבני זוג שהם בני דתות שונות אינם יכולים להינשא כחוק בישראל. ברור שבני זוג כאלו יכולים לחיות יחדיו חיי זוגיות, אך לא להינשא בישראל על פי הדין החל עליהם. זאת, מכיוון שאף דת מהדתות בישראל לא מכירה בנישואי "תערובת". לדוגמא: נישואין בין נוצרי ליהודייה ולהיפך. לשם כך, אפשר להינשא בחו"ל ועל כך נסביר בהמשך, ביתר פירוט.
במידה ובית המשפט הכריז על קטין כבר אימוץ ולאחר תקופת ביניים שבה נמצא כי מתן צו אימוץ יהיה לטובת הקטין, אזי בית המשפט יורה על מתן צו אימוץ לטובת ההורים המאמצים. משמעותו של צו האימוץ, הוא כי ההורים המאמצים הם הוריו של הקטין מעתה ואילך, על כל המשתמע מכך. במילים אחרות, צו אימוץ, בהתאם לסעיף 17 לחוק האימוץ, הוא הרגע שבו הליך האימוץ תם ונשלם.
מהו אימוץ בין – ארצי?
אימוץ בין-ארצי הוא אימוץ ילדים בחו"ל הנעשה גם הוא בהתאם להוראותיו של חוק האימוץ. בין היתר, קובע חוק האימוץ כי רשות מוסמכת ומרכזית, היא זו אשר תהיה המוסמכת לפקח ולעסוק באימוץ בין ארצי. תפקידה של אותה רשות הוא לפקח על עמותות אשר מסייעות לאזרחים ישראלים, לאמץ קטינים במדינות זרות. עמותות אלו חייבות להיות רשומות בארץ כחוק.
מן הכלל אל הפרט – משפחה ישראלית המבקשת לאמץ ילד בחו"ל, צריכה לפנות לעמותה מבין העמותות העוסקות בכך. על העמותה לבחון את כשירותם של ההורים, למשל – מבחינת רישום פלילי קודם, גיל, תעסוקה, יכולת הורית ועוד. לאחר מכן, במידה והעמותה מוצאת כי ההורים כשירים לאמץ ילד בחו"ל, אזי תיערך פניה לרשות אחרת במדינה זרה בהתאם לעניין ורצון ההורים, כאשר הרשות במדינה האחרת תסייע במציאת הקטין בר האימוץ. במידה ונמצא קטין לשם אימוץ והבאתו ארצה, אזי יש לקבל את אישור שר הפנים לכניסתו. כמו כן, לאחר מתן צו האימוץ בארץ, על העמותה גם לערוך פיקוח על גידול הילד בעתיד. כמובן שבית המשפט הישראלי יורה על מתן צו אימוץ בהתאם לקווים המנחים בחוק האימוץ, כפי שציינו לעיל. דהיינו – בהתאם לטובת הקטין.
מהו אפוטרופוס לדין?
במסגרת הליך אימוץ, לבית המשפט יש סמכות למנות לקטין בר אימוץ וכן לפני הכרזתו כבר אימוץ, אפוטרופוס לדין. כלומר, אדם שתפקידו לייצג את האינטרסים של הקטין בלבד. כך קובע סעיף 23 לחוק האימוץ. כמו כן, קובע חוק האימוץ כי על בית המשפט לתת משקל לעמדתו של האפוטרופוס לדין ובלבד שטענותיו מייצגות רק את טובת הקטין ולא שום אינטרס סמוי אחר.
לסיכום
אין ספק כי הליכי אימוץ הם מהנושאים המורכים וגם המעניינים ביותר מבחינה רגשית ומשפטית, בכל הנוגע לתחום דיני המשפחה. עורך דין משפחה העוסק בתחום האימוץ נזקק לניסיון רב, סובלנות רבה ובעיקר רגישות רבה. אם ברצונכם לאמץ ילד או שאתם במסגרת הליכי אימוץ, כדאי מאוד להיעזר בעורך דין דיני משפחה בעל ניסיון ספציפי בתחום זה.
התייעצו עם צוות עורכי דין ותיקים ומנוסים בתחום!
לשיחת ייעוץ ראשונית השאירו פרטים
ונחזור אליכם בהקדם
תחומי עיסוק נוספים:
ניתן להגיע לפגישת ייעוץ שבה נבחן את המצב הקיים,
תקבל/י תשובות והסברים לכל השאלות שלך ופתרון או המלצה מה כדאי לעשות.
לייעוץ ראשוני התקשר/י עכשיו: 077-3487178
