צוואה הדדית

בעבר הרחוק כל אחד מבני הזוג היה רושם את צוואתו בנפרד ללא קשר לצוואה שניסח בן זוגו. ההנחה שעמדה לנגד עיניהם של בני הזוג היא שהילדים היורשים את הנכסים בהם מתגוררים בני הזוג יתירו להורה שנשאר להתגורר בדירה המשותפת עד יום מותו. עם זאת, החלו להגיע מקרים רבים לכותלי בית המשפט בהם הילדים שהוגדרו כיורשים בצוואה היו מפנים את ההורה מהבית על מנת למכור את הנכס ולהתחלק בכספים שהתקבלו מהמכירה או להשתמש בו בעצמם.
חלוקה של הנכס, גם אם ההורה השורד מקבל את מחצית הסכום עדיין הציבה הורים רבים בקושי כלכלי – שכן בדרך כלל במחצית הסכום של הנכס הקודם לא יכלו לרכוש נכס חדש. בנוסף, כאשר ההורה השורד הוא מבוגר מאד, מרבית הבנקים לא יאפשרו לו לקחת הלוואה או משכנתה על מנת לרכוש נכס נוסף והוא נאלץ לעבור להתגורר בשכירות ולהוציא את הכספים שנותרו מחלוקת ערך הנכס עד הגיעו לבית האבות או עד יציאתו לפנסיה. לפני החלתה של צוואה הדדית, מקרים אלה הובילו פעמים רבות לסיטואציות כואבות בהם הנפטרים שלא ידעו על האפשרות להגן על בני זוגם מבעוד מועד פגעו בזכויותיהם לדירה או לרכוש משותף.

לכן, בוצע חוק לתיקון חוק הירושה בשנת 2005 שקבע את הדברים הבאים:
"בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד"
מאותה עת בני זוג יכלו לבצע החלטה משותפת על רצונם להגן על בן הזוג השורד ולקבוע כי הוא יקבל את הזכויות בדירה. אך כיצד ניתן לבצע החלטה משותפת אם הדירה נמכרה מעט לפני מותו של בן הזוג? נעיין בפסק דין שניתן בשנת 1998 ועוסק בנושא זה ונגלה את הכוח של צוואה הדדית למנוע עוגמת נפש. אמנם צוואה הדדית עוד לא הייתה קיימת בגרסתה כיום (לאחר שנת 2005) אך החלטת בית המשפט מעידה על התייחסות לחשיבות שמירת זכויות בן הזוג השורד.