יחסי ממון – והזכות לפרטיות

בני זוג התחתנו, אך לימים, בשל מחלוקות, יחסיהם כמעט עלו על שרטון. לבסוף הם ערכו הסכם ממון והצליחו לשמר את מערכת היחסים הזוגית ביניהם. עם זאת, שנים ספורות לאחר המשבר הראשון, שוב מערכת היחסים הזוגית התדרדרה ואכן, בני הזוג התגרשו. לאחר הגירושין, בני הזוג פנו לבית המשפט. צד אחד (הבעל) – עתר לביטול הסכם הממון. הצד האחר (האישה) – עתר לבית המשפט בבקשה לאכוף את הסכם הממון. לימים, בית המשפט לענייני משפחה פסק את הדין ולאחר מכן הצדדים הגישו ערעור. במסגרת דיון בערעור, הורה בית המשפט על קבלת מידע מכל מוסד פיננסי שבני הזוג אי פעם ניהלו בו חשבון כלשהו. הצדדים לא הסכימו לכך – מכיוון שאין ספק שבמקרה כזה, קיימת פגיעה בפרטיות. האם בית המשפט המחוזי היה רשאי לעשות כן?בית המשפט העליון נדרש לשאלה הזו, במסגרת ערעור שהוגש על אותה החלטה, במסגרת בע"מ 6169/17 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו). על פרטיות ויחסי ממון ועל ההחלטה שניתנה – במאמר שלהלן.

חלוקת רכוש בין בני זוג:

הכלל הוא כי בעת גירושין בין בני זוג, הרכוש המשותף שלהם יחולק באופן שווה. כך קובע חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). חוק זה קובע כי בהיעדר הסכמה אחרת, ברירת המחדל החוקית היא שרכוש משותף של בני הזוג יחולק בין בני הזוג באופן שווה. עם זאת, במידה ובני הזוג ערכו ביניהם הסכם ממון, אשר אושר על ידי בית המשפט או נוטריון, הרי שההסכמה שקיימת בהסכם הממון – היא זו אשר תחייב את בני הזוג. הסכם ממון הוא הסכם שבמסגרתו בני הזוג מסדירים בהסכמתם את חלוקת הרכוש ביניהם, בעת פרידה או גירושין.

הזכות לפרטיות:

הדין הוא כי לכל אזרח בישראל יש זכות לפרטיות. כך קובע חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981. חוק זה מקנה לכל אזרח זכות שצילומים שלו וכן מידע אישי עליו, לא יופצו. באשר לחשבונות בנק ומידע פיננסי –לכל אזרח יש זכות לפרטיות בעניינו. עם זאת, הדין מאפשר לגופים מסוימים לקבל מידע וכן הדין קובע כי לא כל פעולה היא פגיעה בפרטיות, במידה והיא נעשתה בתום לב ובסייגים נוספים שלא נרחיב לגביהם במאמר זה.

טענות הצדדים:

למעשה, הערעור בתיק שבכותרת, הוגש על ידי האישה, שטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בפרטיותה וכן אינה נדרשת כלל להכרעה בהליך. כמו כן טענה האישה, כי הפגיעה בפרטיותה בנסיבות העניין אינה מידתית, אלא קיצונית מאוד. מנגד, הבעל סבר כי אין מקום לערעור. בין היתר, הבעל טען כי ערעור האישה מוגש בשל החשש שלה, שאולי יתגלה כי היא הסתירה כספים.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט קבע כנקודת מוצא, כי מידע כלכלי חוסה תחת הזכות לפרטיות. כך יפים דבריו: "אין חולק כי מידע הנוגע למצבו הכלכלי של אדם הוא מידע פרטי. שימוש במידע זה ללא הסכמה מהווה פגיעה בפרטיות. אף על פי כן, יש שחשיפתו של מידע פרטי נדרשת לצורך קיום הליך משפטי תקין, הוגן ויעיל". אך במקביל, בית המשפט קבע כי לעיתים, מידע כלכלי–פרטי, נדרש לחשיפה, כדי לקדם את ההליך המשפטי ובפרט לקדם את עיקרון חקר האמת. עוד קבע בית המשפט, כי דווקא במקרים כאלו, בית המשפט צריך למצוא את נקודת האיזון, כלומר – לפעול בדרך אמצע, שבמסגרתה ההליך המשפטי יקודם וכך גם חקר האמת ומנגד גם הזכות של בעל הדין לפרטיות, לא תיפגע.בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לוקה בקושי משפטי ויש בה כדי לפגוע בפרטיות של האישה. הסיבה לכך היא כי החלטת בית המשפט המחוזי כוונה לשנת 2007, שלמעשה הייתה שנה שבה בני הזוג כבר לא קיימו חיים משותפים וכך גם הרכוש שלהם כבר לא היה משותף. אי לכך, אין רלוונטיות בנסיבות העניין למידע וכן הפגיעה בפרטיות במקרה זה, אינה מידתית ומוצדקת. כך כתב בית המשפט העליון: "בערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט לענייני משפחה טעה בקבעו את המועדים שקבע לצורך איזון הזכויות בין הצדדים וכי המועד הנכון לצורך איזון הזכויות הוא מועד קודם למועדים שנקבעו (מועד הקרע), שלאחריו צבר כל צד זכויות כלכליות שאין להן כל קשר לצד השני. ברי אפוא כי חשיפת המידע בהתאם למועדים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו נדרש לצורך הליך הערעור".הערעור של האישה התקבל, אך נעיר, כי בפסק הדין נדונו שאלות משניות נוספות שנוגעות לסדרי דין, שלא נרחיב עליהם.