האב העניק מתנה לבנו – וביקש לבטל את המתנה, מה קבע בית המשפט לענייני משפחה?

העובדות:

מדובר בפסק דין שניתן במסגרת תמש (ת"א) 50793-01-17, פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו) (להלן: "פסק הדין"). האב, העניק לבנו את דירת המגורים שלו, בשנת 2014, כאשר המתנה ניתנה בכתב, באמצעות הסכם שנערך בפני עורך דין. לטענת האב, בעת העברת המתנה, חלה באלצהיימר, ולמעשה, הוא לא היה כשיר לחתום על הסכם מעין זה. מנגד, בנו של האב, טען כי יש לדחות את התביעה, שהרי החתימה על הסכם המתנה, נעשתה לאחר שעורך הדין שבחן את המקרה, תיעד את האירוע, ואכן ערך בירור מקיף, והגיע למסקנה כי אין כל מניעה שהאב יחתום על הסכם המתנה. כמו כן טען הבן, כי קרובת משפחה אחרת, היא זו שעומדת מאחורי שכנועו של אביה, לעתור לביטול הסכם המתנה.

כמה מילים על דיני מתנות:

ישנם שני סוגים של הסכמים: האחד, הוא הסכם שבמסגרתו אדם מעניק זכויות או שירות או טובין, בתמורה לדבר אחר. לדוגמא – עורך דין שמעניק שירות ללקוח ומקבל בעבור כך שכר, או חברה שמעניקה לפלוני אספקה של רכוש ומקבלת על כך תמורה כספית. הסוג האחר, הוא עסקה בדמות חוזה מתנה. דהיינו, חוזה שאין בו תמורה, שבמסגרתו, פלוני מעניק לאלמוני דבר מה, ללא כל תמורה. יתרה מכך, הסכמי מתנה, מוסדרים בחוק קצר וחשוב, שנקרא חוק המתנה, תשכ"ח–1968. חוק זה, מאפשר לאדם לתת מתנה לאדם אחר, כאמור – ללא תמורה. מנגד, החוק האמור גם קובע כי ישנן סיטואציות שבהן אדם שהעניק מתנה, יכול לחזור בו, וזאת במקרים שבהם מקבל המתנה, לימים נהג עם נותן המתנה, בצורה לא ראויה.

בענייננו, האב טען, כי מראש, המתנה ניתנה שלא כדין, הואיל והוא לא היה במצב רפואי שאפשר לו לתת מתנה ולהבין את המשמעות.

מה פסק בית המשפט?

קודם כל, בית המשפט עסק בשאלת גמירות דעתו של האב, ששמו אברהם, בעת הענקת המתנה. למעשה, בית המשפט דחה מכל וכל את טענתו של אברהם, ואף פסק כי גרסתו לא ברורה, שהרי כיום הוא מנהל את ענייניו, אך לפני מספר שנים, מצבו הרפואי הקוגניטיבי לא אפשר לו לעשות כן? כך יפים דבריו של בית המשפט: "לא מובן כיצד מחד סבור אברהם שהוא כשיר אף היום לנהל את ענייניו המשפטיים והכספיים, לחתום על תצהירים מורכבים ולהעיד לפני בית המשפט ומאידך עומד הוא על הטענה שלפני למעלה משלוש שנים כשמצבו הרפואי והקוגניטיבי היה טוב יותר נשללה ממנו יכולתו להבין ולקבל החלטות המצריכות יכולת ניתוח והבנה גבוהה".

מכאן, בית המשפט גם קבע כי האב, לא עמד בנטל להוכיח כי המתנה ניתנה בצורה לא תקינה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת האב, להשפעה בלתי הוגנת של בנו כלפיו. כך יפים דבריו של בית המשפט: "ומשלא הוכחה תלות יסודית ומקיפה של אברהם ביצחק, לא קמה חזקה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לא הוכחה תלות כלל ואף אם הייתה מוכחת תלות כאמור היה על אברהם להוכיח שהתלות היא אשר שללה את רצונו החופשי והבלתי תלוי, אך זאת לא הוכח, ולפיכך הטענה להשפעה בלתי הוגנת נדחית".

בית המשפט, בשים לב לאמור, גם דחה את טענת האב לעושק מטעם בנו. נקבע כי האב לא עמד בנטל להוכיח טענה של עושק.

לאור כל האמור, תביעתו של האב כלפי בנו, נדחתה.