ביקשה להכריז על מחצית מהרכוש של אביה – כשייך לה

טענות הצדדים:

התובעת טענה כי אביה היה הבעלים של מחצית מן הרכוש, שכלל קרקע, חנות ועוד מספר סוגי רכוש. לטענת הבת, על בית המשפט להצהיר כי מחצית מן הרכוש שהיה בבעלות האב, שייך לעיזבון שלו, שכולל את אשתו (אמא של הבת והנתבעת בתיק) וכמובן לילדיו. הבת, שהגישה את הבקשה הזו, טענה כי קיים חשש שהאם תנסה להבריח נכסים. האם, מנגד, טענה כי עדיין לא הוצא צו ירושה, ולכן אין כל סיבה לדון בתיק זה. עוד טענה, שטרם הוכרזו היורשים בפועל, כך שהתביעה מוקדמת. עוד טענה האם, כי אחד הנכסים, לא היה שייך כלל לאביהן, אלא לבנם.

הדין בעת מותו של אדם:

חשוב להדגיש, כי כאשר אדם נפטר, רכושו עובר לעיזבונו. עיזבון הוא מסת נכסים. הדין בישראל, בכל הנוגע לירושות וצוואות, קבוע בחוק הירושה, התשכ"ה–1965. חוק זה קובע כי ירושה יכולה להיעשות או באמצעות צוואה, או על פי דין. כאשר אדם נפטר בהיעדר צוואה, אזי העיזבון של המנוח מועבר במחצית לילדיו, ומחצית למי שהיה או הייתה בת או בן זוגו בחיים.

מהו סעד הצהרתי:

לפני שנפרט על החלטת בית המשפט, חשוב להבהיר לכן/ם, הקוראות והקוראים, מהו "סעד הצהרתי", שהרי התובענה שבכותרת, עסקה בסעד מעין זה. סעד הצהרתי, הוא כשמו כן הוא – סעד שלפיו בית המשפט לא קובע כי פלוני חייב כסף לאלמוני, אלא רק מצהיר כי לפלוני יש זכות לקבל משאב מסוים, או כי לפלוני יש חבות מסוימת. בנסיבות התיק שלפנינו, התבקש סעד, לפיו בית המשפט יצהיר כי רכוש מסוים, שייך לעיזבון של המנוח, וכפועל יוצא, בעתיד – לתובעת, שהיא לכאורה אמורה להיות יורשת לפי דין. ככלל, כדי לקבל סעד הצהרתי, יש להוכיח שני תנאים: התנאי האחד, הוא כי התובע צריך להראות שיש לו זכות מסוימת – במקרה שבו הזכות אכן תמומש. התנאי השני, הוא כי התובע צריך להראות שיש עילה ממשית, לקבע את הזכות המבוקשת.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי אין מקום לקבוע סעד הצהרתי בנסיבות התיק. בתחילה, קבע כי לגבי המגרש של המנוח, הרי שזהו לא שייך כלל למנוח ולא לעיזבון. בית המשפט קבע כי הוכח שהמגרש שייך לבן אחר של ההורים, ואף נרכש על ידו. בית המשפט קבע כי אף קיימת הערת אזהרה לטובתו, ולא ניתן לסתור מסמך בכתב, באמצעות טיעונים בעל פה. באשר לחנות, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת, לפיה החנות מעולם לא נרשמה ולא הייתה שייכת לאב, אלא רק לאם. בית המשפט דחה את טענת הבת, לפיה החנות שותפה בין בני הזוג, והסיבה שהמנוח לא נרשם כבעלים, היא החשש שלו מפגיעה על ידי הרשויות (בשל מחלוקת שהייתה לו בעבר לגבי חנות אחרת). כך יפים דברי בית המשפט: "ככל שהוכח בעדויות, אם החנות נרכשה ע"י התובעת ואימה – זה נכס חיצוני שאין בו דין שיתוף, ומשנה תוקף יש לכך, עקב המדובר בנכס עסקי. מכל מקום, אם רצתה התובעת להוכיח שהנכס החיצוני הזה "נטמע" בשיתוף בין בני הזוג, היה עליה להוכיח זאת. נראה כי גם כאן, התובעת לא הוכיחה תביעתה ואחרת דינה להידחות".

מכאן, לא רק שהתובענה נדחתה, אלא שהתובעת חויבה בהוצאות משפט בשיעור של 25,000 ₪.